משיח

ב"ה

מה האמונה הטפילה שלנו, איפה הרגילות הגלותית שלנו, שלא מאפשרת לנו להתגלות.  זה הפירוש הפנימי לענין המסירות נפש 

הקשורה עם גילוי עצמות אין סוף, שלמעלה מסובב וממלא כל עלמין. 

כשמשיח התגלה זה היה גילוי העצם שלמעלה הגילוי, בחינת ישת חושך סתרו.  כדי שהדרגה הזאת תתגלה בתוך העולמות הוא רק ע"י עבודת התחתון, ענין המסירות נפש הנ"ל, שעל ידה מתעלה התחתון למעלה מעליון ותחתון, גילוי שורשי האמתי של התחתון.  וזאת העבודה של קבלת פני משיח, גילוי העצם בתוך הגילויים, גילוי האמונה שלמעלה מהשכל בתוך השכל, גילוי בחינת אמת הוא חד ולא בחושבן בתוך העשר ספירות, וכו. 

וע"י ההכרה שמשיח נמצא בעולם "מצאתי דוד עבדי" והעבודת המוחין ועד מוחין בעצם, מקבלים פני משיח.  ובפנחס נ"א מבאר הרבי שמספיק אדם אחד שעושה את העבודה, מחדיר את עצם הנשמה בתוך הלבושים של המחשבה, דיבור, ומעשה, כובש את ארץ ישראל להכריע את עצמו ואת העולם כולו לכך זכות והביא ישועה והצלה לו לעולם כולו.  משום שאת העולם נתן בליבם, והאדם הוא עולם קטן, ו העולם הוא אדם גדול. 

ויש לאמר בדרך אפשר שזה האדם התחתון, המקבל ממשה רבינו על דרך הלבנה המקבלת מהחמה, וכובש את ארץ ישראל, הוא בחינת יהושע בן נון משבט אפרים, משיח בן יוסף.  וזאת היא הגאולה בעיתה, לאט אז יבקע כשחר אורך, שהולך ומאיר קמעה קמעה,  והיא משיח בן יוסף.

וע"י קבלת פני משיח של התחתון כנ"ל מגלים את עצמות אין סוף מתוך ו בתוך העולם,גילוי משיח בן דוד.  וזאת היא גאולה אחישנה, וזה היה יכול להיות מאז שנת נש"נ, ו בפועל הולך על דרך כל הקיצים הידועים.  ואכן על פי הנ"ל יבנו כל הקיצין בדורנו. 

איך אנחנו מתעצמים עם האמונה

אנחנו ממליכים קודם כל את הקדוש ברוך הוא על העולם הפנימי שלנו ודרכנו לעולם כולו.

העבודה היא  -אומר הרבי הריי"ץ-  במקום שבעל חוש ציור עומד ברגע אחד המשכיל הגדול ביותר לא יגיע לשם בשבעים שנה. בעל חוש ציור זה מי שיכול לצייר אירוע ולחוות אותו מחדש.   אז הוא מתאר שמי שראה פעם את פני קודש הקודשים של הרבי, של אבא שלו ומשחזר את זה מחדש הוא חי את העניין חדש, וכשהוא חי את העניין מחדש כל הכוחות שהוא קיבל אז מההסתכלות על הפנים של הרבי זה הכל מתעורר מחדש והרבי מסתכל בו מחדש, אז יש עניין גדול בבחוש ציור.

"וידעת היום והשיבות אל לבבך כי  ה' הוא האלוקים" "וידעת היום" שזה יהיה הכל מואר באופן של יום אור וגילוי.  "והשיבות אל לבבך" - שהעניין הזה קשור בהרגשה פנימית בלב ודווקא ההרגש שבלב הוא זה שעושה את העניין.

לא מספיקה ההבנה, מפני שכשאנחנו מבינים זה עדיין [עניות] בדעת יש השכל שמסביר ויש אנחנו שמבינים ועני הוא תמיד מקבל.  עניין של עשירות זה עניין של דעת, דעת זה עניין של הרגשה, עד שנהיה כאילו הדבר כבר נראה לנו ברור, עד שאנחנו והסברה הולכים להיות דבר אחד

למעשה מה קרה כאן?  זה היה   - סוד נהר דינור  [ואשכחיהו מהאיי עלמא]   התייאשתי מהעולם, הגרעין של האגו נרקב. כשהגרעין נרקב הנשמה מתגלית.

למה האדם מת ככה כשהידיים שלו פשוטות? בגלל שהמבול עשה את שלו, המבול זה הבלבול של טרדות היום יום: דאגות הפרנסה, החוויות הלא נעימות של צער גידול בנים, בעיות של שלום בית , סכסוכים עם שכנים כל אחד עם הסיפורים שלו, בריאות. למה כל זה קורה? האדמו"ר הזקן מבאר שהקשיים שלנו בחיים היום יומיים זה הכל המבול, זה הבלבול של טרדות היום יום.

בשביל מה המבול מגיע? המבול ירד ארבעים יום וארבעים לילה ומבאר האלטע רבי (אדמו"ר הזקן) שזה כנגד ארבעים סאה במקווה. במקווה כל העניין שלו זה הטבילה, לטבול. טבילה זה אותיות של ביטול. כל תכלית הבלבולים, עד שאנחנו לא מבינים את המסר ולא עוברים לחיים נצחיים כפי [המצופה], כנדרש וביכולתינו לעשות, אז כל הקשיים והבלבולים מסלקים אותנו מפה ברגעים האחרונים לפני ההתגלות הגדולה והקבלה של הגאולה.

אומר הרבי כבר בתחילת הנשיאות שלו "למה לחכות לבלבולים? למה להיות משועבדים לענייני העולם? שהרי מי שמקבל עליו עול תורה מורידים מעליו עול דרך ארץ" כשאנחנו רוצים להיות בסדר, ואנחנו רוצים להיות טובים אנחנו משועבדים לכל הסובבים, אז במקום לקבל עלינו את עול מלכות שמיים אנחנו הופכים להיות משרתים של אלף אדונים.

כל אשה כל בחורה שרוצה להיות בסדר כאן היא עדיין לא המליכה את הקדוש ברוך הוא על העולם, היא עדיין משרתת את כל המציאות שסביבה. שילדה רוצה להיות בסדר בגלל שהיא צריכה את ההכרה של הוריה. אשה לא רוצה להיות בסדר אשה רוצה לעשות שיהיה בסדר בגלל שהיא עובדת את אלוקי-ה.

להתבגר בלי אלוקים זה בלתי אפשרי. אלא אם כן אדם הופך את עצמו אכזרי, והופך את עצמו לפרעה קטן ועובד את עצמו. אבל מה לעשות שפרעה הוא יצור נברא, ואם הוא יחשוב שהוא פרעה אחריתו (מרא קלנא). אומר הרבי "למה לחכות לבלבולים שמגיע מהסביבה? למה להיות משרתם של אלף אדונים? בוא נעבוד את אלוקים.

כשאנחנו תלויים בסביבה אנחנו נגמרים -ן יניקה לחיצוניים. אם אנחנו צריכים מישהו - נתנו לו כוח. אם אנחנו מפחדים ממנו - גם נתנו לו כוח.  אנחנו הפכנו אותו לאלוקות. ואנחנו לא פטורים מהשיגעון שלו אנחנו שותפים, פעילים במימד מסויים אנחנו הכשלנו אותו לזה אנחנו גרמנו לו להיות כזה והוא מרגיש שבלעדיו אין לנו חיים. וזה בכלל לא משנה  אם זה הבן זוג שלנו או הילד שלנו.

השאלה היא בשביל מה אנחמו חיים? את מי אנחנו ממליכים לאלוקים את הילד שלנו את הבן זוג שלנו שאותם אנחנו אוהבים או רוצים לאהוב? או את השכן שלנן שעושה לנו צרות ואנחנו לא יכולים איתו? מה אנחנו מחפשים? באגרת הקודש פרקים ט-י'ד שם הרבי מדבר הרבה באריכות, האלטע רבי (אדמו"ר הזקן) שכל העניין של הניסיון שכל כך  דיברנו עליו על המאמרים של הרבי "ונתת לירך על נס להתנוסס" זה לנסות את האדם בשני מובנים לנסות מה חשוב לו ולנסות - "להתנוסס".  לנוסס אותו ומנוססים אותו אם הוא עמד בניסיון.  במה מנסים אותו? גם בעשירות וגם בעניות. למה כל מי שהולך עם משיח הוא עני? בגלל שהוא עוד לא ראוי לעשירות, בגלל שאם הוא יהיה עשיר הוא ישכח ממשיח.

הוא יחשוב - הבהמה שלו תחשוב - שהוא המשיח, ולא הצד האלוקי. הוא לא יעמוד בניסיון העשירות - מרחמים עליו לא נותנים לו. מנסים את האדם מה חשוב לו העולם או האלוקות, בניסיון של עשירות ובניסיון של עניות. אם בניסיון של עשירות הוא מיד נכנס לאיזו שהיא תנועה קדחתנית של להשלים את כל החסכים. רחמנא ליצלן עליו.

החיים  לא צריכים להשתנות אם יש בבנק כמה אפסים אחרי האחד . מכיוון שלא עומדים בזה והחיים משתנים, אז יש לו זכויות הוא לא מקבל את הכספים, הוא לא מתעשר לא בגלל שאין לו זכויות בגלל שיש לו זכויות.  הוא לא יעמוד בניסיון.

אני זוכר הרב מענדל פוטרפאס בפשיטות כל כך גדולה, כשהרגל אחת בצד השני צריך להתכונן להחזיר את הציוד  והוא מדבר על זה כאילו שהוא הולך לעבור דירה משכירות לשכירות ולא מדירה ל... פשיטות הכי גדולה. מה זה משנה אם הוא נמצא במוסקבה או בסיביר או בעולם העשייה או בעולם האצילות, בכל מקום יש עבודה להיות עסוק עם אלוקות.

הדרך הקצרה והמהירה לפגוש את אלוקים זה לפגוש את האדם שלידינו . שבשביל לפגוש אותו זה לחיות "להשכילך בינה" לא חפצים בחיים בשריים. לא להכרה זקוקים ולא למחמאה זקוקים כתכלית. אמצעי הכרחי בדרך לגילוי אלוקים אבל אם האמצעי הופך להיות תכלית זה "שפחה על גבירתה".

שהרי גאולה היא כל הגולה, רק שהתכלית שבה זה ה"א" הנפלאה -אלף אותיות פלא- זאת גאולה לא ויתור על העולם אלא התעסקות עם העולם כאמצעי יחידי לגלות את בוראי. לכן "התורה לא בשמיים היא" זה מה שענה משה רבינו למלאכים, למצרים ירדתם? יצר הרע ומלאך המוות יש ביניכם? תורה למה לכם? זה לא בשבילכם זה גדול עליכם.

בגלל שכל הבעיה היא שאנחנו קשורים עם חוויות העולם בגלל נולדנו עם האישיות שלנו. ואז באה ההוראה הראשונה ומגלה לנו שמי שחושבים שאנחנו זה לא אנחנו "לך לך מארצך" מהרצונות שלך, "אל הארץ" כאן זה הרצונות של הנשמה. מי שאתם חושבים שזה אתם זה לא אתם, זאת השפחה שנועדה לשרת את הגבירה. "לך לך" ללכת מהרצונות שהשפחה יודעת להנות ומרצונות העולם, אל הרצון הפנימי שעדיין קשור עם העולם אבל לגלות בו את התכלית של הארץ, ולהפוך את ה"גולה" ל"גאולה".

ולדעת את שער הייחוד והאמונה - שכל הקשיים שבדרך הם לא הפרעות, הם שדוחפים אותנו לזרועות של אלוקים. וכל מה שנדרש מאיתנו זה להתמסר לתנועת התשובה, לחפש את האלוקות הנפלאה בתוך החשיכה.

שלמעשה השיכחה היא הנקודה שלשמה ירדה הנשמה, וכשאנחנו בשיכחה אנחו בבלבול. בגלל שהאלוקים הוא לא האמצעי לתת לנו עולם. האלוקים הוא תכלית, העולם הוא האמצעי.

האלוקים הוא לא אמצעי לתת לנו פרנסה, האלוקים הוא לא אמצעי לתת לנו בני זוג טובים, האלוקים הוא לא אמצעי לתת לנו ילדים, ולא בריאות. הבריאות הילדים, הפרנסה, החברה, הם אמצעי לאלוקים.  בלי גולה אין גאולה אי אפשר לפגוש אותו.

בגלל שאותם עולמות עליונים ונשגבים שאין בהם מציאות חומרית, אין להם זיקה ישירה ולא תהיה אל העצמות אין סוף - אל הבעל בית היחידי - הם רק יכולים לקבל גילויים אבל לא את העצמות. דווקא פה בתוך העולם יש אפשרות. כל סדר ההשתלשלות הוא עולם אדם קדמון, עולם נקודים נקודים עד פה למטה, סדר ההשתלשלות זה הכל פה בתוך הבניין החומרי הזה "הן השמיים ושמי השמיים לא יכלכלוך אך כי הבית הזה" אז הבית הזה הוא האמצעי לגלות את העצמות אין סוף. לא העצמות אין סוף אמצעי לתת לנו בתים.

לשנות את אורח החשיבה, זה עניין של "סוד של נהר דינור" שרבי זירא צם מאה תעניות לשכוח את התלמוד בבלי -את התפיסה הגלותית- כדי שיוכל להתחיל ללמוד תלמוד ירושלמי -תפיסה גאולית- לעבור מדעת תחתון לדעת עליון.

שכל התפיסות וההנחות של ההעלם של העולם הם מפריעות לנו להיפתח לגילוי של הגאולה הנפלאה. במקום לחפש את האלוקים בהזדמנות הנפלאה של ההתנוססות, של הניסיון, אנחנו מחפשים את העולם ומפספסים את הגילוי.

אותו גלשן על הסירה הקטנה אם הוא מחפש את היציבה שהיתה לו לפני זה על הקרקע הוא יתרסק. בשביל לגלוש על הסירה הוא צריך לעזוב את הרגילות של איך שהוא היה הולך על הרצפה. ואחר כך שיורד מהסירה והולך על הקרקע הוא מתחיל להרגיש שלא נוח לו ללכת על קרקע יצוקה. אז הוא צריך לחזור חזרה למציאות, לעזוב את הדעת עליון שמה של הגל בגובה של שש מטר ולחזור חזרה למציאות של הקרקע הארצית. זה הבעל שם טוב הקדוש שיכול להיות בעולמות הכי עליונים ביחד מחובר עם התחתונים. וכנ"ל רבותינו נשיאנו עד כבוד קדושת הרבי שליט"א אותו עניין מחובר למעלה ולמטה באותה נקודה

.

אז אם כך וחשובה החוויה  והיא זו שמשפיעה כל כך אז איך אנחנו מתעצמים עם האמונה?  ואמונה זה דבר שצריך להתאמן איתו בדעת- באופן של היום, באופן של ראיה. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" ישנם מים זידונים, ישנם גם מים נפלאים, אבל המבול הן "המים הרעים"  במרכאות כפולות ומכופלות, כשבפנימיותם נמצאת הכוונה שהביטול לאלוקות שאז נתגלה שהביטול הזה זה הכל. ביטול חסידי זה לא ביטול שתהיה כלום. מבחינת האישיות כלום אבל זה ביטול שהופך אותך להכל ש"את העולם נתן בליבם".

כל הרעיון הוא שכשנישהו מרגיז אותנו לא להתרגז עליו, כשנשהו רודף אחרינו לא להיבהל מנו, כשאנחנו חרדים מהכשלון לא לברוח מהפחד, כשנמצאים בתוך המפל והמים יורדים על הראש לא לחפש איך לברוח. נדרש משהו שאם אנחנו לא נעשה את זה אלוקים יתן לנו את זה במתנה. נדרש שקט, להירגע, להתמסר. קורה פה דבר נפלא, בתוך הבלאגן הכי גדול עצמות אין סוף נפלאה נמצא פה

לגלות את מימד "הפלא" בגולה

בס"ד

גאולה - לגלות את מימד "הפלא" בגולה

אנחנו נמצאים בסוף הרגעים האחרונים של ימות המשיח בדרך לקבל את הגאולה האמתית והשלמה.

אנחנו צריכים לזכור מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים.

מה אנחנו צריכים לעשות בדרך שאנחנו הולכים לקראת קבלת הגאולה האמתית והשלמה.

בפרשת כי תצא לומדים על צאת הנשמה משורשה העליון לרדת פה למטה להתלבש בתוך הגוף בכדי להכשיר את העולם לגילוי העצמות - יציאת הנשמה משורשה העליון. היא היא המחשבה של העצמות לברוא עולמות

אותה נקודה שבה נפלה ההחלטה לברוא את סדר ההשתלשלות עד בריאת העולם הזה, שכל סדר ההשתלשלות היה זקוק להסכמתם של ישראל כביכול, כפי שהרבי מבטא שם בשיחה.

כמובן שישראל אז לא היו נראים כמו שהם נראים היום מכיוון שעדיין היינו בשורשינו העליון, באותה נקודה שישראל וקודשה בריך הוא עדיין כול אחד, באותה מציאות שאין חס וחלילה מציאות של יש נפרד.

זה היה בטרם שנבראו הנבראי. עוד לפני כל הצמצומים.

באותה מציאות שהיה הוא ושמו לבד.

ושמה כשעלתה המחשבה של העצמות לעשות דירה בתחתונים, לברוא עולם חומרי שמעלים על אלוקות, שבתוך העולם החומרי הזה שמה יש לו את ההשתוקקות שתהיה ההתגלות של העצמות.

שיהיה עולם עם תחושה של יש נפרד מוחלט, עד כדי כך שאם הוא יכיר באלוקות זו תהיה מציאות נפרדת ורחוקה,

מצד החוויה של היש הנפרד וממילא יוכל לחוות את החוויה של מציאות אוטונומית. עד שיכול להשלות את עצמו כאלוקה. עד שיכול להשלות את עצמו שאין בכלל מציאות אלוקית, החומר הוא המציאות היחידה.

את הטיפשות הזאת חי המדע עד לפני עשרים וחמש שנה. הוא היה משוכנע שהחומר הוא הבסיס.

זאת אומרת שאנשים אינטיליגנטים יכולים להגיע לטעות כפי שהבורא תכנן, כפי שתכננו במחשבה כשחשבנו לברוא את העולם.

ש"במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים" ועוד לא היו צדיקים אז הוא נמלך עם עצמו.

אז למה קוראים לזה נשמותיהם של צדיקים? שחלק אלוקה ממעל ממש חלק מעצמות בחר להתלבש בתוך הגוף על מנת שהגוף יוכל להכשיר את ההעלם לקראת הגילוי.

החומר עם תורה בלבד לא יוכל לא יוכל להכשיר את העולם לגילוי הנפלא של הגאולה האמיתית והשלמה.

נברא ללא שיתוף עם העצמות לא יוכל להפוך את הגלות לגאולה.

והתאווה של העצמות היא להתגלות דווקא פה בתוך החומר בדרגה השפלה ביותר.

ולכן כשעלה במחשבה לברוא את העולמות "בראשית ברא" בשביל  שתי ראשית, ששתי ראשית ישלימו את המשימה זה בשביל ישראל ובשביל התורה. שישראל קדמו לתורה.

שיהודי על ידי תורה בעצם כח הנשמה יהפוך את הגולה לגאולה. ויכשיר את החומר בדרגה הנמוכה ביותר להתגלות האלוקית הנשגבה ביותר.

זה תכלית בריאת כל העולמות. על מנת שיהיה אפשר להפוך את החומר הגס למשכן ולמכון של גילוי האלוקות הנשגבה ביותר, חייב הנברא לשיתוף עם עצמות אין סוף. בכוח עצמו ואף לא בכוח התורה אין ביכולתו לעשות את זה.

צריך את כח העצמות, ולכן העצמות בחרה להתלבש פה בתוך העולם החומרי הזה בתוך כך אחד ואחת מאיתנו

זה עניין של ירידת הנשמה משורשה העליון להתלבש פה בגוף התחתון על מנת בכדי שיהיה אפשרות לחבר שילוב של אלוקות נשגבה ביותר עם החומר הגס ביותר, המבצע של הפעולה צריך להיות כלול משניהם.

כפי שהאדם נברא "אדם עפר מן האדמה" הדרגה הנמוכה ביותר, "ויפח באפו נשמת חיים" מעצמותו נתן בקרבו והוא נושא הופכים

מצד אחד האדם הוא השפל שבנבראים  וכפי שהאדמור הזקן מסביר "אתם קרויים אדם" יהודי כשהוא עובר כבירה הוא מגיע לדרגה נמוכה יותר מאשר התולעת שבמעמקי האדמה, ואפילו למטה מהסטרא אחרא בגלל שלסטרא אחרא אין בחירה. ויהודי אחמנא לצלן שצועד מבחירתו יכול לעשות הפך הרצון האלוקי.

כמו שהסטרא אחרא לא יכול ללכת נגד הרצון ואלוקי  אין לו בחירה. זאת אומרת האדם שהוא תכלית

הבריאה שייך ליפול למדרגה השפלה ביותר, ומאידך גיסא הוא כולל בתוכו את המדרגה הנשגבה ביותר

. על מנת שיהיה אפשר להכשיר את העולם לגילוי העצמי הנפלא  של הגאולה השלמה, חייב שתהיה מציאות של נברא שכולל בתוכו גם מציאות של בורא.

מי זה יהודי? וכפי שהאדמור הזקן אומר בתניא שצדיק הוא אותו אחד שמזוהה עם הנשמה שלו, בעוד שבינוני הוא אחד שמזוהה עם הבהמה שבו. שהאני של האדם רגיל שאומר אני רוצה  זה הנפש הבהמית רוצה. כשצדיק אומר אני רוצה אז על דרך הלל הוא הולך לעשות חסד עם האלוה-ה הו מזוהה עם הנשמה שלו.

שיש לומר שאחרי כל ריבוי מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות יש לומר שכל אחד ואחת בדרגה של צדיק, שכל אחד ואחת מזוהה עם עצם הנשמה, שכל אחד ואחת יכול להפגש עם אותה נקודה של הנשמה שיצאה משורשה העליון והתלבש לו בתוך הגוף.

באותה נקודה שישראל וקודשה בריך הוא כול אחד.

הגיע הזמן שאפשר לגלות את הסוד הנורא. שכל אחד הוא נגלי עליה דרגה ששיכת לרבי שמעון בר יוחאי וחבריו. והנקודה הזאתי היא בגלל שהגיע הזמן שנולדנו למציאות החדשה שכל אחד ואחת חכול להזדהות עם נקודת הנשמה  עד הדרגה הכי גבוהה שבה, עד העצמות.

וכפי שהרבי אומר שמה בפרשת "כי תצא למלחמה על אויביך"  שרש"י אומר מלחמת רשות וחסידות מבארת שזה מלחמת היצר  ולכאורה תמיהה גדולה שמלחמת היצר היא לא רשות היא חובה, ורש"י הרי מדייק לפנימיות של תורה. אז איך הוא אומר מלחמת היצר היא רשות?

והרבי אומר שם בפשטות הכי גדולה את מה שאמרנו עכשיו, שזה היה מלחמת חובה כל זמן משך הגלות שליהודי לא היה סיכוי להתחבר עם נקודת הנשמה כפי שיהא וקודשה בריך הוא  כול אחד.

אבל עכשיו כבר שיהודי יכול להיפגש עם הנשמה שלו ושאחד עם עצמות אין סוף שישראל וקודשה בריך הור כול אחד  אז הנשמה בחרה להתלבש בגוף אז עצמות אין סוף בחר שחלק ממנו מתלבש בגוף וחלק מהעצם שתפסת אותו תפסת את כולו.

אז מצד העצמות שבחרה להתלבש בגוף היא עצמה בראה, שהרי עצמות אין סוף בראה את האדם עפר מן האדמה, הוא בחר  "ויפח באפו נשמת חיים

חלק ממנו נתלבש בתוכה שזאתי היתה המחשבה.  שיהודי מגלה את הקשר העצמי שלו עם עצמות אין סוף אז הוא לא חייב לעשות את העבודה הזאת הרי הוא בחר להתלבש בו. השאלה היא מאיזה רמת תודעה מדברים. האם מדברים על רמת תודכה של הנפש הבהמית של היש הנפרד  או ברמת תודעה של הנפש האלוקית.

ואם הרבי אומר שכל אחד כבר בדרגה של צדיק  כל אחד ואחת, והדרגה של הצדיק זה הקשר העצמי שלו עם עצם נשמתו כפי שישראל וקודשה בריך הוא כול אחד. שצדיקים הם רק סימנים " אנא סימנא בעלמא וחד קתירא איתקרנא בהון"

זה שהנשמה של משה רבינו כפי שהיא ירדה למטה היא רואה אלוקות באותה דרגה כפי שראתה לפני שירדה למטה. אנחנו כאן בדרגה יותר גבוהה ממה שמשה רבינו שם. נולדנו לדרגה יותר גבוהה.

הרי משה רבינו קיבל ענווה מצד הדור שלנו כפי שמבאר הרבי באחד המאמרים. אולי בתפילה למשה יש אלוקים לא זוכר כשהוא אומר שכמשה רבינו רואה את הדור שלנו הוא מקבל ענווה.

הרי הוא רואה אלוקות  כפי שהנשמה שלו ראתה למעלה אלוקות כך הוא רואה אלוקות כאן למטה. ומצד ההשגה שלו אל האלוקות הוא בטל אליה. ופה ישנם אנשים שלא רואים אלוקות ובטלים טל האלוקות מצד מה זה בא? זה מצד הקשר העצמי עם האלוקות שלמעלה מראייה.

ואצל מרדכי התגלתה הנשמה כפי שישראל וקודשה בריך הוא כול אחד. וזה נקודת המסירות נפש, שיהודי מוסר את נפשו למען האלוקות למעלה מטעם ודעת זה מכיוון שהוא ואלוקות זה אחד.

. יש פה איזה תהליך של גילוי אלוקי. אנחנו זוכרים זה התחיל אצל אדם הראשון, שהוא ראה אלוקות בגילוי. הוא לא הרגיש את עצמו. הוא הרגיש את האלוקות שמחיה אותו. הוא היה בדרגה של [עולם אצילות. לא היתה לו תחושה של יש נפרד, הוא חווה שאין עוד מלבדו. והוא לא הוציא את עצמוו מהכלל בגלל שגם הוא היה בטל במציאות האלוקית שמהווה אותו.

בעקבות החטא הנורא של עץ הדעת, תחושת היש הנפרד. ומאז הענייני... עד שיש פה מישהו שהולך ברחוב  שאין לו שום שקשר ושום שייכות שיכולה לעלות על דעתו שחס ושלום לא קיים בורא.

הוא נברא לזה כך תכננו את הבריאה שתהיה מציטות כזו ודווקא במציאות שתתכן חוויה של נפרדות נוראית כזאתי. דווקא בתוך המציאות הזאת רצתה העצמות להתגלות. רצינו להתגלות.

ובכדי שנוכל לעשות את זה בחרנ להתלבש בחומר הגס הזה.

שמצד הנקודה העצמית שלנו עצם הנשמה, שהתודעה הארצית לא מאפשרת לנו להכיר בה נוכל לנצח את החושך, את השכחה.

ולהיזכר מחדש כפי שהרבי אומר בפרשת משפטים שיהודי הולך לעתיד שהיה כבר בעבר בשביל לגלות אותו בהווה.

הוא הולך לעתיד כדי לפגוש את הקשר העצמי שלו עם בוראו, שהיה כבר בעבר שהרי ישראל עלו במחשבה, שהוא היה אחד עם בוראו. ולגלות אותו ברגע זה.

עם כל מה שמגלים לנו שזה היה בעבר והולכים לקראת העתיד  זה בשביל להגיע לתודעה להכרה שכמו שהתינוק שנולד לא יודע מה יש בו, אנחנו במציאות חדשה אנחנו במציטות שהבורא התלבש בתוך שק עור מלא בשר ועצמות, קיים אצל כל אחד ואחת מאיתנו.

כפי שהרבי אומר שיש לומר שכל אחד ואחת בדרגה של צדיק וצדיק הוא סימן הוא התגלות אלוקות בעולמות כפי שהאלטע רבי (אדמור הזקן) מסביר בתניא. אז כל אחד ואחת בדרגה זו.

לקראת מה אנחנו חותרים? בגלל הגלות בתחושת היש הנפרד התחושה הטבעית שלנו היא שאלוקים בשמים ואנחנו כאן.

ולכן בלכן הגלות העבודה שלנו בתפילה היתה לבקש ממנו את כל מה שאנחנו צריכים, זו ההלכה. שכשאדם צריך משהו הוא צריך לבקש מהבורא, זו תפילה. ב

תחילת הנשיאות ההרבי מתחלי לבלבל אותנו. הוא אומר לנו תדעו תפילה זה לא בקשה, שיחה.

בלשון הקודש תפילה שה מלשון תופל כדי חרס "נפתולי אלוקים נפתלתי" זה לשון התקשרות של חיבור.

כשיהודי מתפלל העיקר שלו זה להתחבר עם אלוקות, לא לבקש. שלאדם מגרדת האוזן הוא לא מבקש

מהיד לגרד את האוזן, הוא מגרד את האוזן בגלל שהיד זה חלק ממנו. אז מה עושים כשיהודי מתחבר עם אלוקות איך מבקשים ממנה?

גם זה אומר הרבי ב"תפילה למשה" שאם התפילה היא בקשה אז המבקש נפרד מאלוקות. וזה מה שרבי שמעון בר יוחאי אומר, שהקליפה אומרת הב הב כלב נובח הב לי עולם הזה הב לי עולם הבא. שבקדושה -אומר הזוהר הקדוש- לתת נותנים אבל לקחת לקבל לא לוקחים. בקליפה בדיוק הפוך לקבל מקבלים אבל

לתת לא נותנים.

חסיד שמתחסד עם קונו -כפי שלמדנו- הוא לא עבד שעובד את רבו על מנת לקבל פרס. הוא עבד שעובד את רבו על מנת שלא לקבל פרס. נו הרבי היה מתגלה אלייך והיה מבקש ממך שבחדר שלו יש על אחד המדפים אבק מצטבר תעשי איתו חסד מבקש הרבי ותנקי בבקשה את האבק. וכמובן את מנקה את זה כמו שראוי. ואז הרבי מתגלה עוד פעם ושואל "מה אני יכול לשלם לך כמה זה עולה לך 100 דולר, מאתיים, שלוש מאות, חמש מאות? אז את לא יועת מה לענות את רוצה להיקבר, רבי מה פתאום כסף. אני לא עבד על מנת לקבל פרס. אם לקחתי חמשת אלפים דולר, חמש מיליון דולר פספסתי את מה שעשיתי אז גמרתי את הקשר איתך. אי לא רוצה פרוטה אני רוצה אותך.

שאלת אותי מה אני רוצה זה מה שאני רוצה לא רוצה כלום. חסיד המתחסד עם קונו  בשלב הראשון מגלה את האמת האלוקית הנפלאה הוא לא רוצה שום דבר בתמורה. מכייון שאלוקות רוצה להתגלות, אז מה צריך לעשות. צריך להתפלל, מוכן להתפלל, ללמוד לומד,לתת צדקה נותן צדקה, להיות שטיח נהיה שטיח, לחטוב עצים נחטוב עצים. רק תתגלה. עוד יותר מזה, לא בגלל שהוא רואה שם. בגלל שאין שום דבר חוץ מזה זאת תכלית בריאת כל העולמות. לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. אז מה המעשה הנוסף שאנחנו יכולים לעשות לסיים את סדר כל ההשתלשלות. ועוד שעיקר שמתברר לנו שאנחנו המתכננים והמבצעים של הרעיון הזה. שיגעון לגמרי.

התפילה היא לא בקשה. התפילה היא התקשרות שמגיעה ליחוד שזה התגלות, המציאות האמיתית שלנו. לא שמישהו עוזר לנו אלא אנחנו מתגלים לעצמנו. הפכנו להיות הוא ביחוד הגדול.  שאין יותר שמש וירח. נהיה מאור אחד גדול שני המאורות הגדולים אין משפיע ומקבל. אם יש משהו אז אשת חייל עטרת בעלה. המקבלת שהיתה היא העטרה של המשפיע.

לקראת מה אנחנו הולכים? אנחנו נמצאים בסוף של מהלך של "רוח חושך יכסה ארץ וערפל לאומים" אנחנו

הולכים לקראת גילוי תכלית כל העולמות שאנחנן נפגשים עם עצמנו כמו שהיינו לפני חמשת אלפים שבע מאות שבעים ואחת שנה כשעלתה במחשבה לברוא את העולמות.

וזה מה שהרבי אומר בהמשך "באתי לגני" "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כך אחד ואחת שכל אחד ואחת הוא בית מקדש ועיקר שכינה מתגלה בתוך כל אחד ואחת מאיתנו" וזאת דורשים מכל אחד ואחת מאיתנו. שאנחנו נהיה הדירה ואנחנו נתגלה בדירה הזאת בדרגה יותר נפלאה ממה שהיה בבית המקדש. והעבודה לעשות את זה כבר נעשתה.

אנחנו צריכים לפתוח את העיניים ולגלות שזה כבר פה. אנחנו לא צריכים לפעול את זה, זה כבר נפעל. אנחנו לא צריכים לגלות את  זה זה כבר התגלה.

זה בדיוק כמו אותו אדם  שזכה בעשר מילמון דולר, זה לא כסף היום, עשר מליארד דולר והוא כל החיים שלו היה תפרן. והוא לא יודע מה לעשות עם הכסף. פגשתי אשה שקיבלה ירושה כמה מליונים, והיא התביישה ללכת לבנק, היא מתביישת להזמין מונית, אשה בת שבעים. אז הבנק בא אליה, היה לה לא נעים מהפקידה שבאה אליה. כי היא מטריחה אותה. יש לה מליונים ואין לה כלום. ראינו את זה ברוחניות בפשיטות נתנו לנו את התורה בשבועות קיבלנו אותה בפורים. נתנו לנו את הגאולה בתשנ"א אולי בתשע"א אנחנו מקבלים כבר. עוד לא קיבלנו. האשה לא מקבלת את המליונים בגלל שהיא מתביישת אין לה מושג היא לא שייכת היא לא יודעת מה לעשות עם זה היה יותר טוב לה שהיא לא היתה מקבלת את זה, היא לא שייכת לזה. יקח זמן להרגיל אותה, היא לא מתרגלת. היאת תהיה מי שהיא. היא כבר עשתה צוואה, למי שילך יעשה עם זה דברים טובים. היא לא צריכה את זה. צריכה את הכוס קפה את הלחם עם החמאה זהו, לא צריכה שום דבר, טוב לה. הפנימיות היא גם צועקת מה צריך. אולי בשביל להסביר את הגלות, את חוסר הדעת, את חוסר ההתקשרות, את חוסר הייחוד. היא והכסף זה שני דברים נפרדים. למרות שהכסף על שמה היא יכולה לעשות עם זה מה שהיא רוצה, היא לא שייכת. זה כמו ששני זוג חיים ביחד ארבעים שנה שניהם ביחד וכל אחד לחוד, אין כנעט שום קשר חוץ מזה ששני הנשמות זועקות, אחד. בכל מקום שמסתכלים החיים עוברים לידינו אנחנו לא מסתכלים,דעת.

זאת אומרת כל הנקודה שהרבי מגלה לנו, נולדתם לגאולה. מימד של צדיק קיים בכם, עצמות אין סוף קיים בכם, משיח הוא הביטוי התגלה בכם. רק אתם תינוק שנולד שעדיין לא יודע.

אבל אם היו אומרים לכם משהו שאתם כן מבינים היו אומרים לכם תראו מתחת לבית שלכם יש אוצר, צריך ללמוד קצת גיאולוגיה איך לחפור בשביל לא להאביק. אבל יש שם יהלומים ואבנים טובות, מה שתמצאו זה שלכם זה לא של הממשלה, שלכם. תוך חצי שנה הייתם הולכים להיות מומחים בגיאולוגיה וגרמולוגיה, איך להוציא את הדברים משם.

הרבי אומר שלא אוצר. יש שם את האוצר הכי גדול שברוחניות ובגשמיות כל אחד עשיר. הטעות שלנו חוסר הידיעה שלנו, חוסר המשמעות שלנו לעכל מהי המשמעות של האוצר הזה. נמשמעות של האוצר הזה היא הדרגה של החסיד כפי שלמדנו בחנוכה "יודוך השם כל מעשיך וחסידך יברכוך" שהחסיד יש לו ת היכולת לפעול את הדברים בדרך ממילא.

הוא לא מבקש, הוא לא מתפלל. חוני המעגל התפלל, רבי פנחס בן יאיר ציווה, רבי שמעון בר יוחאי לא עשה כלום. הוא רק למד תורה זאת אומרת הוא עשה את הכל. הוא לא עשה כלום בזיקה אליו מחוצה לאלוקות, הוא פשוט התחבר איתו.

ולמדנו שהאדם הוא אדם קטן והעולם הוא אדם גדול. כשהאדם שהוא עולם קטן חי והחיות היא אלוקית והוא הולך ברחוב והרוח נושבת לו בעיניים העיניים מתייבשות לו, יורדות לו דמעות באופן ספונטני. הוא לא צריך לצבוט את הלחייים, הוא לא תריך להיות עצוב בשביל לבכות. רוח ייבשה, יובש יורדות לו דמעות. בגלל שכשהגוף חי ובריא אז באופן ספונטני הגשם יורד. שחסיד עושה -כמו שהאלטע רבי אומר- לא רק מאיר את גופו אלא מאיר גם את חלקו בעולם באור אלוקי, ווחלקו בעולם זה עולם חי. וזה מה שעשה רבי שמעון בר יוחאי לימוד התורה שלו, אסף את כולם והחייה את העולם. היה צריך גשם מייד ירד גשם  וכמה שצריך לא פחות ולא יותר. איזה איזון אדיר יש במערכת הביוכימית שבגוף. אף פרופסור לא יגיע אליו.

אבל לפני עשרים וחמש שנה חשבו שהמפתח בידיים שלנו. אנשים חכמים פתאום מבינים שאנחנו לא מבינים כלום, מגיעים להכרה שיש פה כח אלוקי שמנהל את העניינים.

הכל מוכן בטח שישנו גם מבחוץ מגיעים אל ההבנה. הרבי מגלה לנו את הסוד הנפלא, רק ההכרה שזה ישנו וכן, היא המפתח העיקרי, הוא אומר את זה בשביל לקבל פני משיח זה ללמוד ענייני גאולה ומשיח ובפרט כפי שמופיע בליקוטי שיחות של נשיא דורנו, רק המשיח יכול לגלות איך לקבל את המשיח.

בגלל שהרמב"ם פסק שמה יהיה שכשמשיח יבוא איך נקבל את פניו, לא נדע עד שיבוא עכשיו אנחנו כבר יודעים. מה שאף אחד לא יכל לגלות בגלל שמשיח לא התגלה עכשיו גילו לנו.

ומה מגלים לנו? תלמדו ענייני גאולה ובין היתר מה תלמדו משם? הסוד הכי נורא של הנחש. שהוא המשיח. כשהאר"י הקדוש שאלו אותו והכריחו אותו לגלות את סוד הנחש, ןהוא גילה את זה שמה לכמה תלמידים. מייד עבר עורב וקרא שלוש פעמים את הקריאה שלו והאר"י הקדוש אמר מייד ברוך דיין האמת. ושאלו אותו מה קרה, אז הוא אמר העורב גילה לי בגלל שגיליתי סוד שאסור היה לי לגלות בני הקטן ימות בעוד שלושה ימים. וככה היה. זאת אומרת היו סודות שאי אפשר היה לדבר עליהם. עד אותו רגע שהתחיל להיות מצווה לגלות, וגם כן עד גבול מסויים, עד שבא מלך המשיח ומגלה לך את ואלוקות זה אחד

וממילא "כי תצא למלחמה" זה לא רק מלחמת רשות, אלא לנצח את החושך זה לא יהיה במאבק זה על ידי שתתבקשי ותמצאי את אותה נקודה שאת ואלוקות זה אחד ומצד זה שאת ואלוקות זה אחד, אז מה שהיה בזמן שלמה המלך  שהאלוקות הירה לעולם מבית המקדש  מכל העולם באו לכאן

גם הסטרא אחרא חווה שאין עוד מלבדו ןממילא הוא זקוק לחיות אז הוא בא למקור של החיים  וכשיהודי מתגלה במימד העצמי "פדה בשלום נפשי". אז אומר הרבי מה במנחה קוראים "כי תבוא"  אם בבוק קראנו "כי תצא".  כי תצא זה המלחמה בסדר מלחמת רשות אבל זה מלחמה. כי תצא זה אופן של מנוחה. מה הקשר של כי תצא לכי תבוא? כי תצא זה להילחם עם היצר, כי תבוא זה שנצחנו כבר את היצר זה גאולה

. מה מגלה שמה המלך בהבנה הזאתי?  שכי תצא היא באופן של כי תבוא ככה מנצחים את המלחמה. יוצאים למלחמה במנוחה הכי גדולה. לא באופן של איתקפיא אלא באופן של מגלים את מימד העצמות בתוכינו, הארנו את עצמנו הארנו את העולם כולו בגלל שעולם מלא נתן בליבנו. ממילא המשימה היחידה שנשארה זה לגלות את הגאולה בתוך הגולה בתוכה אנחנו נמצאים,

העולם כבר בגאולה ואנחנו כבר בגאולה, נולדנו לגאולה

בס"ד

עיקר הגלות היא הגלות הפנימית שלנו, והיא לא מאפשרת לנו לחוות שהעולם כבר בגאולה.  הקריאה הקדושה של הרבי שנסתיימה עבודת הבירורים אומרת שרק הגלות הפנימית שלנו מאפשרת הגלות מבחוץ.  וזה ענין יניקת החיצונים המבואר בשיחת תזריע מצורע מיד לאחר הקריאה שעשיתי כל אשר ביכולתי ועכשיו אני מעביר את העניי אליכם, ועשו כל אשר ביכולתכם באופן דאורות דתוהו אבל בכלים דתיקון להביא את הגאולה האמתית והשלימה.  בשיחה הרבי מבאר מדוע משיח נקרא מצורע של בית רבי, ואיך הפסוק אומר אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת, הרי אדם היא הדרגה הגבוה ביותר, כמו שמשיח נקרא ירום עבדי נשגב ורם מאד, ועם כל זה נקרא מצורע, על שם נגע הצרעת.

ונבאר הרבי שעל פי הקבלה והחסידות, נגע צרעת הם בשורשם אורות גבוהים מאוד, אך בגלל שאינם מתלבשים כראוי בכלים, הם מאפשרים יניקת החיצונים, ההופכים את העונג שנמצא מצד גודל המדרגה דאדם, ויניקת החיצונים הופכת  את העונג לנגע, המתגלה כניסיונות, נגעי צרעת, חודך המדמה לגלות.  זאת אכן עבודת הניסיונות, הנקראת גם עבודות היחודים כפי שיבואר אי"ה, הבאה לאחרי גמר עבודת הבירורים כמבואר באיגרת הקודש.

הרבי מעורר אותנו ומגלה בנו מוחין חדשים, זאת אכן בשורת הגאולה של משיח, הפותחת את שלבי הגאולה.  קבלת פני משיח, ההכרה והקבלה של האורות של משיח, המקיפים דתוהו, או העונג האמור לעיל, היא השלב של גילוי וחדירת העצם דאלופו של עולם בגולה, וזה ענין הגאולה

.

והעבודה היא עבודת מוחין, על דרך חינול התינוק כדי לגלות בו את הכחות הטמונים ונמצאים בו בהעלעם, ומתגלים על ידי מוחין דיניקה, מוחין דקטנות, מוחין דגדלות, ועד מוחין דעצם.  זה התהליך שהרבי לוקח כל אחד מאתנו, גאולה פרטית, שבהתכללות ישראל עם כל גאולה פרטית, מביאים ומגלים את הגאולה הכללית, מצב שכבר נמצא בעולם היום, לאחר שלמות עבודת הבירורים, ורק בהעלם על ידי המחשבה ואורח חיים הגלותי שלנו כנ"ל.

וזה ענין לפקוח את העיניים, ולהאיר משייכות הגאולה עם הנשיא רבי אלעזר בן עזריה והרי אני כבן שבעים שנה...

בס"ד

הקימה דבחינת המלכות  היא כאשר ההמשכה היא מבחינת עצמות א"ס בחינת פנימיות הכתר אז נמשך אור עצמי בבחינת מלכות להיות בה בבחינת התעצמות ובבחינת קביעות.

והענין הוא דהנה עיקר המשכת פנימיות הכתר, היא ענין אנת הוא חד ולא בחושבן, הוא במלכות דוקא כי שורש המלכות הוא בפנימיות הכתר (משא"כ שורש ה ט"ס הוא בחיצוניות הכתר - א"א).  ולע"ל יהי' גילוי שורש המלכות (חד ולא בחושבן) במלכות, ובפרט כפי שירדה בבי"ע, ועי"ז בבי"ע עד בעוה"ז הגשמי.  ואדרבא עיקר הגילוי יהי' בעוה"ז הגשמי, וזה בדיוק ענין ימות המשיח ותחית המתים שעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו יהיה דירה לו יתברך, לו לעצמותו ית'.

וענין זה מתגלה, כאמור, ביום השמיני דוקא, שהוא ענין גילוי המקיפים דתוהו בכלים דתיקון, שרק ע"י זה ניתן לגלות את שורש,המלכות בפנימיות הכתר, כפי שבארנו שענין השמיני הוא מלשון שומן, העסענץ, הרומזת לפנימיות עתיק (וזה גם פירוש מלכא משיחא מלשון שמן כמבואר במ"א ואכה"מ...)

ולהבין ענין זה בעבודה מבאר דזה שבעבודה דדעת תחתון האדם וההכרה שלו באלקות הם שני דברים, ועוד שגם מצד ההכרה עצמה, ההכרה דדעת תחתון, יש נתינת מקום למציאות שמחוץ לאלקות.  דכיון שדעת תחתון מקבל החל מחיצוניות הכתר, אריך, דבכללות הוא בחינת סובב שהוא כמו מקור לעולמות, לכן גם מצד הדעת עצמו יש נתינת מקום למציאות. ולכן בגילוי הדרגה הזאת (סובב, אהבת עולם) נשאר הוא במציאותו, שמציאות שמחוץ לאלקות. ובכדי שלא יהיה שום מקום שאין מאיר בו גילוי אלקות הוא על ידי העבודה דדעת עליון שמקבל מפנימיות הכתר, עתיק. דבכללות הוא ענין עצמות אוא"ס.  דלגבי עתמות אא"ס אין שום מציאות שחוץ ממנו, ואדרבה אמתית המצאו ית' היא היא אמיתית המציאות של כל הנמצאים.  ולכן ע"י הגילוי דדעת עליון, הכרת האדם באלקותהיא באופן שהיא כל מציאותו, המביאה לגילוי שורש המלכות במלכות עצמה כנ"ל.

בס"ד

והנה הממשיך ומגלה את שורש המלכות, פנימיות עתיק, במלכות כפי שהיא גם בעולמות בי"ע עד עוה"ז הגשמי, הוא משה רבנו, ובחינת משה רבנו שבכל דור ודור כדאיתא בזוהר.  וזה גם בחינת משיח, דמשה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון.  וזה מפני שמשה ענינו דעת עליון ולכן ביכלתו להמשיך במלכות את ההכרה דמציאותו מעצמותו כנ"ל.  דבמשה רבינו ע"ה האיר בגילוי אוא"ס שלמעלה משייכות לעולמות, דעת עליון.  וכאמור לעיל שדעת תחתון מקבל מחיצוניות הכתר, אריך, ודעת עליון מקבל מפנימיות הכתא, עתיק, אא"ס שלמעלה מהעולמות, אוא"ס הסובב כל עלמין.

ולכן משה רבינו הוא שהנחיל לישראל את המצווה דקריאת שמע בכניבתם לארץ כדאייתא בסש"ב פכ"ה, שענינו הוא המסירות נפש של כל יהודי (הנקראת גם בחינת משה רבינו שבכל אחד ואחת, בחינת דעת עליון), והיא הנתינת כח דמשה רבינו, היחידה הכללית של עם ישראל, ונקודת הביטוך לאוא"ס שבכל אחד ואחת מישראל.  והיא גם התשובה, שמרפאה את המציאות דהרגשת היש הנפרד (ארס הנחש, או עור הנחש).  וזאת בחינת תשובה עילאה כדאיתא בזוהר שהיא ההתבוננות באחדות ה' הפשוטה באופן דרצוא ושוב, וע"י זה מתבטל החושך וההעלם דהעולם, והוא ענין הגאולה הבאה ע'י התשובה ברגע כמימרא.

אך משיח צדקנו ממשיך דרגה יותר גבוהה גם ממשה רבינו, והיא פנימיות עתיק, עצמות אא"ס שלמעלה מסובב כל עלמין וממלא כל עלמין.

ולהבין ההפרש שבין משיח צדקנו ומשה רבינו, וגם להבין ענין הגאולה מלמטה למעלה וגאולה מלמעלה למטה (ענין משיח בן יוסף ומשחח בן דוד), יש להקדים תחילה הביאור בשלוד המדרגות הנזכרות בקריאת שמע, בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך.

בס"ד

והנה בגילויים למעלה יש ג' מדריגות בכללות.  ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין, ועצמות אא"ס שלמעלה ממלא וסובב.

ובג' מדריגות אלה הם ג' האהבות שבפסוק ואהבת (ולהעיר משייכות ענין גילוי הקב"ה בעולם על דרך גילוי אהבת ה' בגוף ונפש הבהמית דהאדם) בכל לבבך, בכל נפשך, ובכל מאדך.

האהבה דבכל לבבך היא ההחינת ממלא כל עלמין, דכיון שהחיות דבחינת ממכ"ע הוא מלובש בנבראים בפנימיותם, לכן, ע"י ההתבוננות נרגש חיות זה גם בנפש הבהמית, והאהבה היא בכל לבבך בשני יצריך.

האהבה דבכל נפשך היא בבחינת סוכ"ע דכיון שאור הסובבהוא למעלה מהתלבשות בעולמות, לכן, ע"י שנרגש בו ההפלאה דאוא"ס (סובב), אהבתו את ה' היא באופן דמסירות נפש (בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך), כנ"ל בנוגע לגילוי המסירות נפש שכל אחד ואחת מישראל מקבלים ממשה רבינו ע"ה, שיהודי רוצה לצאת ממציאותו וליכלל באוא"ס.  ואהבה זו היא רק בנפש האלקית (ובגילוי רק בצדיקים שבהם הנפש האלקית היא בגילוי). כי ההשגה באופן דבכרה והרגשה (שאז דוקא מביאה ההשגה לאהבה) בההפלאה דאוא"ס יכולה להיות רק בנפש האלקית, ששורשב בשפ הוי', סובב.

והאהבה דבכל מאדך היא בעצמות אוא"ס שלמעלה גם מסובב.  כי אמיתית הבלי גבול הוא בעצמות אוא"ס (משא"כ אור הסובב יש בו איזה ציור והגבלה), ולכן, האהבה שע"י גילוי עצמות אוא"ס היא בכל מאדך, בלי גבול.  ולהעיר שזו הדרגה אליה מכוון כל תינוק בפשטות בתפילה, ולכן אמרו המקובלים בשם אותו גדול בישראל "אני מתפלל לדעת זה התינוק", ודוקא לאחר לימוד כל הכוונןת בתפילה, ואכה"מ...)

והנה ג' הגילויים הנ"ל הם גם משתקפים בג' ההנהגות דטבע העולם (ממלא), גילוי ניסים שלמעלה ממדידת והגבלת אבע העולם (סובב) וגילוי ניסים שלמעלה מהעולם אך בתוך וע"י העולם עצמו (עצמות אוא"ס שלמעלה מסובב וממלא).

והנה הניסים וגילויים בגאולת מצרים ע"י משה היו מאוא"ס הסובב כל עלמיום, ששידדו את סדר הנהגת העולם, אך לא חדרו ושינו את מציאות העולם (לא מדובר כאן בנוגע הגילוי דאנכי והגילוי דבכבודי ובעצמי אלא גילוי המופתים ע"י מרע"ה).  ולכן לאחר גילוי המופתים חזרה מציאות העולם חהעחים ולהסתיר על אלקות, הן בנוגע לפרעה, למצרים, לים סוף, וגם להבדיל לבני ישראל עצמם שחזרו לענין החטא ר"ל גם לאחר הגילויים הנעלים דקריעת ים סוף ומתן תורה, כמבואר בארוכה במקום אחר).

ולכן בגאולה האמיתית.והשלימה ע"י משיח צדקנו, שגדרה גאולה נצחית שאין אחריה גלות, צריך גילוי האלקות לחדור במציאות העולם עד שמגלה שמציאות העולם היא היא אלקות (גילוי הענין דכל נהמצאים לא נמצאים אלא מאמיתת מציאותו ית', שמציאותו מעצמותו.  וגילוי זה הוא הנקרא בלשון הקבלה פנימיות עתיק, כמ"ש האריז"ל בפע"ח שער הק"ש שכל הגילויים בזה"ז שורשם מחיצוניוצ עתיק, עך לע"ל יתגלה בעולם בחינת פנימיות עתיק, והיא בחינת היחידה הכללית המתגלה ע"י אדם המואר ע"י היחידה הפרטית שלו, מלכא משיחא. יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממויות לארצנו בגאולה האמתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

לקבל משיח זה להיות משיח

בסד

קודם נפגוש אותו בעצמנו ובעקבות זה וע”י זה נפגוש אותו לידנו.

ח’ מרחשון תשנ”ב.

לכתחילה אריבער זה הדרך לקבל פני משיח. לכתחילה הענין גמור, לך תגלה את זה

.הרבי מבקש ומפציר, אהוביי תתגלו. אני כבר התגלתי. אויר של משיח שלמעלה מאורו של משיח כבר נמצא בעולם.

התוקף של יהודה, של מרדכי היהודי שייך לכל אחד ואחת. 

עד גמר בירור הרפ"ח ניצוצות, לקליפה הייתה רשות כביכול להסתיר ויהודי היה כביכול כפוף לקליפה. יחידים בדורם יכלו לפעול כמרדכי היהודי, או רבי שמעון בר יוחאי. היום, לאחר שנסתיימה עבודת הבירורים (ויצא תשנ”ב), הדרגה והנהגה הזאת שייכת לכאו”א.

ומה עוד שאחר גמר עבודת הבירורים מתגלה בישראל דרגה יותר נעלה, דרגה שלא התגלתה בעולם גם באדם הראשון לפני החטא, דרגא הנקראת פנימיות עתיק, ובכלל קשורה עם האורות המקיפים דתוהו שיעקב אבינו רצה להמשיך אחר גמר בירור עשו הוא אדום. זה עכשיו.

ולכן משיח יושב דוקא בקרתא רבתי דרומי. וזה סוד מלחמות מלך אדום ומלך פרס וכו’ ואין כאן המקום...אבל מה קורה שהאורות המקיפים דתוהו הנ”ל לא מתקבלים בפנימיות, והיהודי עדיין פוחד מהעולם והגויים? הם גורמים ליניקת החיצונים והאדם נהייה למצורע, העונג נהפף לנגע, והם הנגעים של משיח, דכאי על כל אחד ואחת מאתנו.

לכן קבלת פני משיח היא הפתרון לנגעים שלנו, ואין זה דבר חדש אלא גילוי מציאותם האמתית של הנגעים, שהם האורות המקיפים דתוהו, האויר של משיח שממנו מתגלה עי הגילויים דלוחם מלחמות ה ומנצח, בונה מקדש במקומו, ומקבץ נדחי ישראל.

וזאת תהיה טהרת המצורע, ביום טהרתו, יום ענינו אור וגילוי. ע”י עסק פנימיות התורה, מעיינות הבעש”ט ועד ליקוטי שיחות של נשיא דורנו, ודוקא בענייני גאולה ומשיח. כשהולכים לפעול כדי לתת לאלקות להתגלות מצליחים.

כשהולכים לפעול כדי לספק את האישיות והחסכים שלנו אז פוגשים חושך גמור. כשחושבים אודות היחידה ומקבלים החלטה להתנהג בהתאם עם היחידה מתקיים בנו ממילא פדה בשלום נפשי. וזה 
לכתחילה אריבער. שיהיה מתוך שמחה.

המחלות הן בשורשן כולן פסיכו-סומאטיות.

כשהאדם משועבד לאישיות שלו (כמו כולנו) ורץ למלאות את הרצונות שלו, הוא רץ לקראת מותו ח”ו.  האישיות שלנו היא זאת המובילה אותנו לקראת מותנו ח”ו.  

ולמה ככה? מפני כי לדוגמה כשהאדם הולך יחף ודורך על מסמר, אז הדקירה שהוא מרגיש הוא חסד גדול, שאם הוא לא מרגיש כאב מהדקירה הוא היה מת מהרעלת דם.  הוא דורך על גחל אז החויה היא כויה וכן הלאה בכל רובדי החיים (הגשמיים וגם הרוחניים).  ולפעמים הקוץ הוא לא בכף הרגל, לפעמים הקוץ הוא בנשמה, ולפעמים הוא באדם שלידינו, בזוגיות, ובמשפחה.

למדנו לראות שהכאב שאנו חווים הוא הדבר הכי טוב שקורה לנו מתי שאנו עושים טעות.  מי שלא כואב לו לא יודע לתקן. אז הכאב זה לא עונש. ההשגחה האלוקית מכוונת את תשומת ליבנו, ועדיין אדם מעדיף למות מעישון ח”ו במקום לחיות בלי סיגריה. לאדם יש בחירה חופשית כל הזמן.רק הכאב הוא הדיבור האלוקי אלינו בהשגחה פרטית.

מגלגלים זכות ע”י זכאי וחוב ע”י חייב, זאת אומרת שכשאדם פוגע בי זאת באמת אלוקות שמסבה את ליבי למקום שצריך לתקן.  נכון שמי שפוגע  חייב על זה דין, אבל זה עניין מגלגלים חוב וכו, - זה ענין שלו.  מצדי יש פה רק אלוקות פשוטה שמדברת אלי - איפה עשיתי טעות. איך צריך לחזור לדרך הישרה בחוויה האלוקית.אם אני “אפרע” את החוב, גם יותר לא יפגעו בי.

הפסיכולוג מכיר את האישיות ברובה, את השכל קצת, ואת הנשמה בכלל לא.  הפסיכולוגיה בשורשה היא חוכמת יון, וליווני אין נשמה אלוקית, רק הנפש הטבעית.  רק לעם ישראל יש נפש אלוקית, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש.  אז חכמת יון מתיחסת אל בן האדם כנפש טבעית, וכן כל מדעי הרוח והחברה (ועד אפילו למדעים מדיוקים).  אך כתוב “חכמה בגוים - תאמין”, אז אכן חכמת יון מכירה את האישיות, ולכן הפסיכולוג מנסה לפתור את הבעייה ע”י האישיות.

האישיות רוצה בטחון עצמי, וערך עצמי גבוהה, ושיחמיאו לה, ואנחנו קוראים לחויות הזו “גאוה”.  זה האגו.  היום יש כבר חוגים שמודעים לזה ועובדים .להוריד את האגו.  וזה אכן חלק מתהליך הגאולה.