בס"ד
עיקר הגלות היא הגלות הפנימית שלנו, והיא לא מאפשרת לנו לחוות שהעולם כבר בגאולה. הקריאה הקדושה של הרבי שנסתיימה עבודת הבירורים אומרת שרק הגלות הפנימית שלנו מאפשרת הגלות מבחוץ. וזה ענין יניקת החיצונים המבואר בשיחת תזריע מצורע מיד לאחר הקריאה שעשיתי כל אשר ביכולתי ועכשיו אני מעביר את העניי אליכם, ועשו כל אשר ביכולתכם באופן דאורות דתוהו אבל בכלים דתיקון להביא את הגאולה האמתית והשלימה. בשיחה הרבי מבאר מדוע משיח נקרא מצורע של בית רבי, ואיך הפסוק אומר אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת, הרי אדם היא הדרגה הגבוה ביותר, כמו שמשיח נקרא ירום עבדי נשגב ורם מאד, ועם כל זה נקרא מצורע, על שם נגע הצרעת.
ונבאר הרבי שעל פי הקבלה והחסידות, נגע צרעת הם בשורשם אורות גבוהים מאוד, אך בגלל שאינם מתלבשים כראוי בכלים, הם מאפשרים יניקת החיצונים, ההופכים את העונג שנמצא מצד גודל המדרגה דאדם, ויניקת החיצונים הופכת את העונג לנגע, המתגלה כניסיונות, נגעי צרעת, חודך המדמה לגלות. זאת אכן עבודת הניסיונות, הנקראת גם עבודות היחודים כפי שיבואר אי"ה, הבאה לאחרי גמר עבודת הבירורים כמבואר באיגרת הקודש.
הרבי מעורר אותנו ומגלה בנו מוחין חדשים, זאת אכן בשורת הגאולה של משיח, הפותחת את שלבי הגאולה. קבלת פני משיח, ההכרה והקבלה של האורות של משיח, המקיפים דתוהו, או העונג האמור לעיל, היא השלב של גילוי וחדירת העצם דאלופו של עולם בגולה, וזה ענין הגאולה
.
והעבודה היא עבודת מוחין, על דרך חינול התינוק כדי לגלות בו את הכחות הטמונים ונמצאים בו בהעלעם, ומתגלים על ידי מוחין דיניקה, מוחין דקטנות, מוחין דגדלות, ועד מוחין דעצם. זה התהליך שהרבי לוקח כל אחד מאתנו, גאולה פרטית, שבהתכללות ישראל עם כל גאולה פרטית, מביאים ומגלים את הגאולה הכללית, מצב שכבר נמצא בעולם היום, לאחר שלמות עבודת הבירורים, ורק בהעלם על ידי המחשבה ואורח חיים הגלותי שלנו כנ"ל.
וזה ענין לפקוח את העיניים, ולהאיר משייכות הגאולה עם הנשיא רבי אלעזר בן עזריה והרי אני כבן שבעים שנה...
בס"ד
הקימה דבחינת המלכות היא כאשר ההמשכה היא מבחינת עצמות א"ס בחינת פנימיות הכתר אז נמשך אור עצמי בבחינת מלכות להיות בה בבחינת התעצמות ובבחינת קביעות.
והענין הוא דהנה עיקר המשכת פנימיות הכתר, היא ענין אנת הוא חד ולא בחושבן, הוא במלכות דוקא כי שורש המלכות הוא בפנימיות הכתר (משא"כ שורש ה ט"ס הוא בחיצוניות הכתר - א"א). ולע"ל יהי' גילוי שורש המלכות (חד ולא בחושבן) במלכות, ובפרט כפי שירדה בבי"ע, ועי"ז בבי"ע עד בעוה"ז הגשמי. ואדרבא עיקר הגילוי יהי' בעוה"ז הגשמי, וזה בדיוק ענין ימות המשיח ותחית המתים שעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו יהיה דירה לו יתברך, לו לעצמותו ית'.
וענין זה מתגלה, כאמור, ביום השמיני דוקא, שהוא ענין גילוי המקיפים דתוהו בכלים דתיקון, שרק ע"י זה ניתן לגלות את שורש,המלכות בפנימיות הכתר, כפי שבארנו שענין השמיני הוא מלשון שומן, העסענץ, הרומזת לפנימיות עתיק (וזה גם פירוש מלכא משיחא מלשון שמן כמבואר במ"א ואכה"מ...)
ולהבין ענין זה בעבודה מבאר דזה שבעבודה דדעת תחתון האדם וההכרה שלו באלקות הם שני דברים, ועוד שגם מצד ההכרה עצמה, ההכרה דדעת תחתון, יש נתינת מקום למציאות שמחוץ לאלקות. דכיון שדעת תחתון מקבל החל מחיצוניות הכתר, אריך, דבכללות הוא בחינת סובב שהוא כמו מקור לעולמות, לכן גם מצד הדעת עצמו יש נתינת מקום למציאות. ולכן בגילוי הדרגה הזאת (סובב, אהבת עולם) נשאר הוא במציאותו, שמציאות שמחוץ לאלקות. ובכדי שלא יהיה שום מקום שאין מאיר בו גילוי אלקות הוא על ידי העבודה דדעת עליון שמקבל מפנימיות הכתר, עתיק. דבכללות הוא ענין עצמות אוא"ס. דלגבי עתמות אא"ס אין שום מציאות שחוץ ממנו, ואדרבה אמתית המצאו ית' היא היא אמיתית המציאות של כל הנמצאים. ולכן ע"י הגילוי דדעת עליון, הכרת האדם באלקותהיא באופן שהיא כל מציאותו, המביאה לגילוי שורש המלכות במלכות עצמה כנ"ל.
בס"ד
והנה הממשיך ומגלה את שורש המלכות, פנימיות עתיק, במלכות כפי שהיא גם בעולמות בי"ע עד עוה"ז הגשמי, הוא משה רבנו, ובחינת משה רבנו שבכל דור ודור כדאיתא בזוהר. וזה גם בחינת משיח, דמשה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון. וזה מפני שמשה ענינו דעת עליון ולכן ביכלתו להמשיך במלכות את ההכרה דמציאותו מעצמותו כנ"ל. דבמשה רבינו ע"ה האיר בגילוי אוא"ס שלמעלה משייכות לעולמות, דעת עליון. וכאמור לעיל שדעת תחתון מקבל מחיצוניות הכתר, אריך, ודעת עליון מקבל מפנימיות הכתא, עתיק, אא"ס שלמעלה מהעולמות, אוא"ס הסובב כל עלמין.
ולכן משה רבינו הוא שהנחיל לישראל את המצווה דקריאת שמע בכניבתם לארץ כדאייתא בסש"ב פכ"ה, שענינו הוא המסירות נפש של כל יהודי (הנקראת גם בחינת משה רבינו שבכל אחד ואחת, בחינת דעת עליון), והיא הנתינת כח דמשה רבינו, היחידה הכללית של עם ישראל, ונקודת הביטוך לאוא"ס שבכל אחד ואחת מישראל. והיא גם התשובה, שמרפאה את המציאות דהרגשת היש הנפרד (ארס הנחש, או עור הנחש). וזאת בחינת תשובה עילאה כדאיתא בזוהר שהיא ההתבוננות באחדות ה' הפשוטה באופן דרצוא ושוב, וע"י זה מתבטל החושך וההעלם דהעולם, והוא ענין הגאולה הבאה ע'י התשובה ברגע כמימרא.
אך משיח צדקנו ממשיך דרגה יותר גבוהה גם ממשה רבינו, והיא פנימיות עתיק, עצמות אא"ס שלמעלה מסובב כל עלמין וממלא כל עלמין.
ולהבין ההפרש שבין משיח צדקנו ומשה רבינו, וגם להבין ענין הגאולה מלמטה למעלה וגאולה מלמעלה למטה (ענין משיח בן יוסף ומשחח בן דוד), יש להקדים תחילה הביאור בשלוד המדרגות הנזכרות בקריאת שמע, בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך.
בס"ד
והנה בגילויים למעלה יש ג' מדריגות בכללות. ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין, ועצמות אא"ס שלמעלה ממלא וסובב.
ובג' מדריגות אלה הם ג' האהבות שבפסוק ואהבת (ולהעיר משייכות ענין גילוי הקב"ה בעולם על דרך גילוי אהבת ה' בגוף ונפש הבהמית דהאדם) בכל לבבך, בכל נפשך, ובכל מאדך.
האהבה דבכל לבבך היא ההחינת ממלא כל עלמין, דכיון שהחיות דבחינת ממכ"ע הוא מלובש בנבראים בפנימיותם, לכן, ע"י ההתבוננות נרגש חיות זה גם בנפש הבהמית, והאהבה היא בכל לבבך בשני יצריך.
האהבה דבכל נפשך היא בבחינת סוכ"ע דכיון שאור הסובבהוא למעלה מהתלבשות בעולמות, לכן, ע"י שנרגש בו ההפלאה דאוא"ס (סובב), אהבתו את ה' היא באופן דמסירות נפש (בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך), כנ"ל בנוגע לגילוי המסירות נפש שכל אחד ואחת מישראל מקבלים ממשה רבינו ע"ה, שיהודי רוצה לצאת ממציאותו וליכלל באוא"ס. ואהבה זו היא רק בנפש האלקית (ובגילוי רק בצדיקים שבהם הנפש האלקית היא בגילוי). כי ההשגה באופן דבכרה והרגשה (שאז דוקא מביאה ההשגה לאהבה) בההפלאה דאוא"ס יכולה להיות רק בנפש האלקית, ששורשב בשפ הוי', סובב.
והאהבה דבכל מאדך היא בעצמות אוא"ס שלמעלה גם מסובב. כי אמיתית הבלי גבול הוא בעצמות אוא"ס (משא"כ אור הסובב יש בו איזה ציור והגבלה), ולכן, האהבה שע"י גילוי עצמות אוא"ס היא בכל מאדך, בלי גבול. ולהעיר שזו הדרגה אליה מכוון כל תינוק בפשטות בתפילה, ולכן אמרו המקובלים בשם אותו גדול בישראל "אני מתפלל לדעת זה התינוק", ודוקא לאחר לימוד כל הכוונןת בתפילה, ואכה"מ...)
והנה ג' הגילויים הנ"ל הם גם משתקפים בג' ההנהגות דטבע העולם (ממלא), גילוי ניסים שלמעלה ממדידת והגבלת אבע העולם (סובב) וגילוי ניסים שלמעלה מהעולם אך בתוך וע"י העולם עצמו (עצמות אוא"ס שלמעלה מסובב וממלא).
והנה הניסים וגילויים בגאולת מצרים ע"י משה היו מאוא"ס הסובב כל עלמיום, ששידדו את סדר הנהגת העולם, אך לא חדרו ושינו את מציאות העולם (לא מדובר כאן בנוגע הגילוי דאנכי והגילוי דבכבודי ובעצמי אלא גילוי המופתים ע"י מרע"ה). ולכן לאחר גילוי המופתים חזרה מציאות העולם חהעחים ולהסתיר על אלקות, הן בנוגע לפרעה, למצרים, לים סוף, וגם להבדיל לבני ישראל עצמם שחזרו לענין החטא ר"ל גם לאחר הגילויים הנעלים דקריעת ים סוף ומתן תורה, כמבואר בארוכה במקום אחר).
ולכן בגאולה האמיתית.והשלימה ע"י משיח צדקנו, שגדרה גאולה נצחית שאין אחריה גלות, צריך גילוי האלקות לחדור במציאות העולם עד שמגלה שמציאות העולם היא היא אלקות (גילוי הענין דכל נהמצאים לא נמצאים אלא מאמיתת מציאותו ית', שמציאותו מעצמותו. וגילוי זה הוא הנקרא בלשון הקבלה פנימיות עתיק, כמ"ש האריז"ל בפע"ח שער הק"ש שכל הגילויים בזה"ז שורשם מחיצוניוצ עתיק, עך לע"ל יתגלה בעולם בחינת פנימיות עתיק, והיא בחינת היחידה הכללית המתגלה ע"י אדם המואר ע"י היחידה הפרטית שלו, מלכא משיחא. יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממויות לארצנו בגאולה האמתית והשלימה תיכף ומיד ממש.
No comments:
Post a Comment