בס"ד
טבילה אותיות הביטול - המבול דטרדות הפרנסה, טרדות היום יום מביאים אל הביטול, טבילה במי הדעת העליון,
ידוע ההבדל בין דעת עליון לדעת תחתון. דעת תחתון זה אנחנו היש, והקב"ה בורא יש מאין, אז הוא האין הבלתי מושג המהווה את היש. מבחינתנו, קרוצי חומר, מבחינתנו יש עולם והאלוקות הבלתי מושגת היא האין. והחכמה מאין תמצא. אותו בן אדם שמבריק לו איזה ברק ממקור שכלי, מבריק לו איזה רעיון, הוא לא מכיר את המקור, החכמה הסתימאה, שממנו מגיע הברק הזה. אז מכיון שהוא לא יכול להשיג את זה אז החכמה מאין תמצא.
אז אנחנו שלא משיגים את האלוקות אז מבחינתנו האלוקות היא אין.
אבל מצד האלוקות, אז האלוקות היא יש, ובלשון הקבלה כולא כמיה כלא חשיב. כל הנבראים הם לא מציאות. כפי שאדמו"ר הזקן מבאר בתניא, שביו"ד נברא העולם הבא, ובאות ה"א ברא העולם הזה, אז כל העולם נברא מאות אחת, הן העולם הזה והן העולם הבא, ו כמו שאין ערך בין שתי אותיות ולכללות כח הדיבור, שאדם יכול לדבר כמה שהוא רוצה, וגם לדבר שטויות עד אין ערך, אז מה החשיבות היחסית של שתי אותיות לגבי כללות כח הדיבור. וכן אין ערך בין כללות כח הדיבור לכח המחשבה, וכן אין ערך בין כח המחשבה לעצם השכל, וכל שכן שאין ערך בין עצם השכל לעצם הנפש. כלא חשיבות כלל.
כך באין ערוך בטלים כל העולמות כלפי הקב "ה. שתי אותיות כוללות את כל המציאות. אז בדעת עליון היש האמתי זה האלוקות, וכולם כמיה כלא חשיב.
בדעת עליון היש ו העולמות ו המציאות הם אין, ובדעת תחתון זה להיפך, מציאות היא יש, והאלוקות היא האין הנסתר שמהווה אותה.
אז ענין של המבול, בא לטהר את העולם, נח עולם חדש מצא. במשך ארבעים יום העולם טבע והתבטל במי הדעת העליון. מה פרוש לטבול במקוה ולהתבטל.
חווית הביטול פותחת אותנו ממול האין סוף. זה שאנחנו רוצים, אנו מגבילים את עצמנו.
הטרדדות היום יומיות של פרנסה, שלום בית, חינוך הילדים, וכו' ממצרים וההגבלות שאנו יצרים באמונות המטומטמות שלנו, המח והלב אטומים לגמרי.
למימד שמעבר. אנחנו נמצאים פה רק בשביל דבר אחד, להפגש עם המימד הנשמתי שבתוכנו להזדהות איתו להיות הוא , ו אנחנו עדיין מתעקשים לחוות את העולם דרך האישיות שלנו.
האישיות שלנו היא אם כל חטא היא שורש כל הבעיות היא מלאך המוות בכבודו ובעצמו. כפי שאדמו"ר הזקן מסביר שהכח המתאווה הוא כח מכחות הנפש. ו הוא לא רע ולא טוב. אך כשכח המתאווה הולך אחר הרצונות של הנפש הבהמית הוא יצר הרע ו הוא מסית הוא מדיח הוא נוטל את נשמתו של האדם. כח המתאווה בשירות האישיות הוא עלוקה.
הדרך שאדם רץ להשיג את מה שהוא רוצה זו הדרך שהאדם רץ לקראת מותו.
הרבי אומר שהדרך לעבור לחיים נצחיים היא להפטר מהגזרה של מהעפר באת ואל העפר תשוב היא להגיע לדרגה של ונפשי כעפר לכל תהיה, למדרגה שבה לנפש הבהמית אין רצונות מצד עצמה.
אז מה, אני אהיה בלי רצון? כל הענין הוא שאנחנו חולים במחלה קשה. כולנו. מחלת הגלות, שאנחנו מזוהים לגמרי עם האישיות שלנו, וכשאנחנו אומרים "אני רוצה" זה שקר של מחלה. זה לא ה"אני" שלי. אני איזו שהיא ישות רוחנית נוראה שיש בה הרבה מאוד רע ומעט טוב, כל ענינה זה כאב, מחלות, חוסר אוני, ורוע.
לישות הזאתי קוראים בשפה המודרנית "אגו". האישיות שלי. רובה רעה אם היא עושה טוב למישהו, היא רוצה לדעת " מה יצא לי מזה?" אין לאישיות שלנו מושג איך לעשות טוב בלי לרצות לקבל חזרה.
